Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66
בלוג טיול תרמילים בהודו » ארכיון » 48 שעות של ייאוש

48 שעות של ייאוש

בהודו חשוב לזכור כלל אחד: אפילו מה שנראה ברור מאליו הוא לא!
זה כמו בפסיכומטרי, אסור להסיק מסקנות שלא ניתנו לך מראש.
הכל התחיל בזה שלי היה כרטיס טיסה מקוצין לבומביי ביום שבת בשבע בערב.
הקבוצה שטיילה איתי לה הצליחה להשיג כרטיסים לאותה טיסה אז הם קנו כרטיסים
לטיסה מקוצין לבומביי ביום שבת ב3 לפנות בוקר.
מכאן הכל רק הלך והסתבך….
אנחנו בתמימותנו סיכמנו שאני אטוס ואחכה בשדה התעופה עד שהטיסה שלהם תנחת ומשם
נמשיך כולנו יחד (כי לא תכננו להשאר לישון בבומביי). סיכמנו גם שאם התוכניות
ישתנו אני אשאיר להם פתק בדוכן של המרת המטבע. נשמע דיי פשוט.

עליתי לטיסה ונחתתי בשלום :) אפילו בקרוסלה עם התיקים הכל הלך חלק.
הרגע הכי מאושר בחיים של מטייל הוא רגע המפגש המחודש עם התיק!
בזמן שהקרוסלה מסתובבת וכל התיקים יוצאים עוברים לך בראש כל תרחשי האימה
האפשריים על התיק שנעלם או נגנב. אני עמדתי ותופפתי בתוף הקטן שלי בעצבים עד
שהתיק הגיע. ככה זה כשכל החיים שלך ארוזים :)
בקיצור הגעתי לשדה התעופה בבומביי בתשע בערב. עליתי לקומה השנייה והתחלתי
להתמקם. לצערי גיליתי ששדה התעופה על כל החנויות והדוכנים שבו נסגר בשעה 10
בלילה. המוכרת מהקיוסק אמרה לי שהיא סוגרת ושאלה אותה בעצבים מה אני צריכה.
מאוחר יותר התברר לי שהם פתוחים 24 שעות :)
לאט לאט שדה התעופה התרוקן. פתחתי לעצמי סלון קטן והתארגנתי על ארוחת ערב של
סנדוויץ במחיר מופקע!
ככה העברתי 8 שעות על הכסא. קראתי ספר, מדיי פעם קפצתי לקנות מיץ בקיוסק, שמעתי
דיסק שצרבתי כמהשעות קודם, ניסיתי להרדם על הכסא אבל היה יותר מדיי רעש מסביב.
איכשהו הזמן עבר וכבר התידדתי עם כל העובדים בשדה.
בשעה 4, שעה לפני שהטיסה של חבריי הייתה אמורה לנחות, ירדתי לקומה שבה אני
אמורה לפגוש אותם. שדה תעופה הודי: אין רשימת טיסות, אף אחד מהעובדים לא יודע
איזו טיסה אמורה להגיע, כל הדוכנים סגורים ואין נציג של חברת התעופה או אפילו
מודיעין.
היחידים שעבדו שם בשעה כזו היו סבלים או פקחי טיסה או אלוהים יודע מה. אפילו הם
לא יודעים מה התפקיד שלהם. כל פעם שנחתה טיסה שאלתי אותם מאיפה היא הגיעה ולא
היה להם מושג!!! נאלצתי לשאול את האנשים שירדו מהמטוס.
כל חמש דקות שאלתי עובד אחר האם צריכה להגיע טיסה של חברת התעופה הזו מקוצין.
התשובה שקיבלתי הייתה, בטח כבר היא מגיעה.
כשהשעה הייתה כבר מאוחרת מדיי התחלתי לחשוד שיש איחור בטיסה. כמובן שלא היה את
מי לשאול כי אין מודיעין ואין לוח טיסות ואין עובדים שיודעים מה קורה.
אחרי שעתיים הגיע נציג של מידע לתייר, סופסוף מישהו שיודע אנגלית! אחרי שיחה
קצרה איתו הסתבר שבכלל אין כזו טיסה של חברת התעופה שאני הגעתי איתה. קשה לי
להסביר לכם את ההרגשה שהייתה לי באותו רגע. אחרי שחיכיתי 12 שעות בשדה תעופה
לטיסה שבכלל לא קיימת!!!
בגלל ששום דבר לא מאורגן שם הם לא יכלו לתת לי תשובה לאיזו חברת תעופה יש טיסה
שמגיעה מקוצין. הדבר היחד שהם אמרו לי בהחלטיות הזה ששדה התעופה הזה הוא היחיד
בבומביי וזו הכניסה היחידה לנוסעים שמגיעים לקוצין.
הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להתחבר לאינטרנט ולבדוק האם קיבלתי הודעה במייל
ממישהו מהקבוצה, אבל האינטרנט היה סגור ולא היה אמור להפתח בשעתיים הקרובות.
אספתי את כל התסכול שהיה לי מבילוי של 12 שעות בשדה התעופה שכלל עליות וירידות
של 3 קומות עם התיק הענק פלוס התיק הקטן שלי.
לקחתי מונית (שוב במחיר מופקע) לאזור של הגסטהאוסים. התארגנתי מראש עם הכתובת
של בית חב“ד בבומביי (לומדים משהו מניסיון של חודשיים בדרכים) והלכתי ישר לשם.
למזלי היה להם אינטרנט בחינם. גיליתי שבשעה 6 בבוקר כולם נחתו בבומביי ונסעו
לתחנת הרכבת.
אחרי כמה התכתבויות טיפשיות הם הודיעו לי שהם קנו כרטיס אוטובוס לכולנו לשעה 5
אחה“צ באותו יום.
הם גם ציינו שהם יחכו לי בשעה 1 בצהריים במקדונלדס שנמצא בקניון ליד תחנת הרכבת
המרכזית.
ביררתי עם הבחורה בבית חב“ד והיא שלחה אותי לקניון הקרוב שיש בו גם מקדונלדס.
הגעתי לשם חצי שעה לפני הזמן שקבענו, נסנכתי לויכוח דתי עם איזה אפריקאי, מוכר
תופים שיגע לי את השכל ובינתיים עברה השעה שקענו ועדיין לא ראיתי זכר למישהו
מוכר.
שוב מיואשת חזרתי לבית חב“ד. לא קיבלתי הודעה חדשה באי מייל והשעה של הנסיעה
התקרבה.
נזכרתי שהם אמרו לי שהתיקים שלהם שמורים בתחנת הרכבת והחלטתי לנסוע לשם ולחכות
שהם יוציאו את התיקים.
לקחתי מונית (התעריף השתנה מ30 רופי ל100 רופי תוך 2 שניות) וביררתי עם הנהג
שהתחנה הקרובה היא באמת התחנה המרכזית. בטח בטח הוא אמר לי בליווי נדנוד הראש
המסורתי שלהם.
בתחנת הרכבת הלכתי ישר לשמירת החפצים וניסיתי לברר האם נרשמו אצלם ישראלים. הם
סירבו להגיד לי. המון ישרלאים נרשמים אצלנו כל יום הם אמרו לי בגאווה. משום מה
קשה לי להאמין שמתוך הישרלאים הבודדים שנמצאים בבומביי מישהו תיכנן לעזוב דווקא
ביום שרוגר ווטרס הופיע שם.
תוך כדי ויכוח גיליתי שיש באזור עוד קניון עם מקדונלדס בתוכו. נכנסתי ללחץ
שאולי הייתי במקום הלא נכון :(
נהג מונית אחד רדף אחריי ושאל אותי לאן אני רוצה להגיע. אחרי שיחה קצרה איתו
התברר שיש עוד תחנת רכבת שהיא המרכזית בעיר ושגם לידה יש קניון עם מקדונלדס (מי
האמין שבבומביי יש כ“כ הרבה מקדונלדס!!!). הייתי מיואשת לגמרי כי לא ידעתי על
מי לסמוך ולא ידעתי האם נהג המונית סתם משקר כדי להוציא ממני כסף. שוטר אחד
שעבר בסביבה חיזק את דבריי הנהג והחלטתי לנסוע איתו למרות המחיר המופקע שהוא
דרש.
כשהגענו לתחנה הסתבר שמרכז הקניות הוא לא ממש קניון ושהמקדונלדס לא נמצא בתוכו.
ירדתי מהמונית (אחרי ויכוח קצר עם הנהג שניסה לרמות אותי בעודף) והתחלתי לשוטט
בתחנה. אחד העובדים ברכבת אמר לי שאין חדר לשמירת חפצים ושוב חשבתי שהגעתי
למקום הלא נכון. באותה שנייה רציתי להתיישב על הריצפה ולפרוץ בבכי על כל היום
הארוך והמתיש שנמשך עוד מהיום הקודם כי לא ישנתי בלילה.
ידעתי שאם זו לא תחנת הרכבת הנכונה אני אפספס את האוטובוס.
בסופו של דבר מצאתי את החדר של שמירת החפצים בתחנה. שוב הפקיד סירב להגיד לי אם
היו אצלו ישראלי כמה שעות קודם.
מיואשת לגמרי החלטתי ללכת לכביש שממנו יוצאים האוטובוסים.
גיליתי רחוב שלם עם דוכנים שמוכרים כרטיסים לאוטובוס. עברתי דוכן דוכן עד
שמצאתי את הדוכן שבו הם קנו את הכרטיס! הסתכלתי על החתימות שלהם ובפעם הראשונה
באותו יום הרגשתי הקלה!!!
נכנסתי שוב לתחנת הרכבת הקרובה כדי לחפש אותם שם. עצרתי במקדונלדס כדי לקנות
גלידה. המוכר אמר לי שחברים שלי חיפשו אותי לפני כמה שעות. הייתי מאושרת
שסופסוף מצאתי את המקדונלדס הנכון!!!!
ישבתי בתחנה ואכלתי את הגלידה ואז מהקומה שהשנייה שמעתי אותם קוראים לי.
:) אתם לא יודעים איזה איחוד מרגש זה היה.

אבל הדרך עוד הייתה ארוכה. האוטובוס איחר בחצי שעה.
כשעלינו גיליתי שאנחנו יושבים במושבים רגילים!!! נסיעה של 14 שעות, חשכו
עיניי!!!
לרוע המזל קיבלנו את המושב האחורי ככה שלא יכולנו להשכיב את המושבים וגם היינו
על הגלגל האחורי שזה אומר המון המון  קפיצות בדרך.
הייתי כ“כ עייפה פיזית ונפשית אבל עדיין לא הצלחתי להרדם.
רוב הנסיעה הייתי באוויר מרוב קפיצות. עוד שנייה הייתי נוגחת בגג של האוטובוס.
למזלי הבחור שישב איתי נתן לי לשכב עליו. זו הסיבה היחידה שהצלחתי לשרוד את
הנסיעה הזו!!!
ליעד הבא הגענו באיחור של 4 שעות כי הנהג היה עסוק בדברים אחרים בנסיעה.
באמצע הנסיעה הוא עצר במדבר, גירש אותנו מהאוטובוס ונסע.
עמדנו המומים באמצע שום מקום, רדומים מהנסיעה ולא בטוחים איפה אנחנו.
אחרי שיחות מתישות מההודים המקומיים קיבלו 5 תשובות שונות לגבי המיקום של
האוטובוס שהיינו צריכים. אחרי עוד כמה ויכוחים החלטנו להמר על תחנה אחת ולחכות
שם.
למזלנו אוטובוס מקומי הגיע ולקח אותנו בנסיעה של חמש שעות לעיר שאליה רצינו
להגיע.
כמובן שגם את הדרך הזו העברנו באוויר ובהמון קפיצות.
אני והבחור שהיה איתי כ“כ פחדנו מאיך שהנהג נסע שבאמצע הדרך הוצאנו תפילת הדרך
ופשוט התחלנו להתפלל!!!!

בסופן של 48 שעות מתישות של ויכוחים עם הודים רמאים ושקרנים הצלחנו להגיע
לאודיפור.
הודו הודו הודו
יומיים רצופים בדרכים ארוכות, נסיעות מפחידות, אינספור רגעים שראינו את המוות,
ויכוחים מתישים, שבירת שיניים באנגלית, אבק, זיהום, עוני וחוסר שינה.
אבל אחרי יומיים באודיפור יש לי רק דבר אחד להגיד - היה שווה כל רגע!
המעבר לצפון עבר בשלום :)

לכתוב תגובה